החלטה בתיק סע"ש 40956-02-13

1.         לפניי בקשה שהגיש התובע, MEBRAHTU MEHARI (להלן - המבקש), לדחייה על הסף של תביעה שכנגד שהגישה הנתבעת.

2.         הנתבעת, חברת מ.א.ש. אור 2000 בע"מ (להלן - המשיבה) מתנגד לבקשה.

3.          טענות המבקש בתמצית -

א.         המשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה שכנגד בסך כולל של 78,000 ש"ח כאשר חלקה העיקרי של התביעה הינו להחזר הלוואה שהמבקש נטל מן המשיבה בסך כולל של 60,000 ש"ח.

ב.         ההלוואה הנטענת ניתנה למבקש שלא במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים אלא כהלוואה פרטית לצורך פתיחת עסק. לפיכך, אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה וזאת בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה ולהלכה הפסוקה. 

4.         טענות המשיבה בתמצית -

א.         המבקש אינו חולק על הסמכות העניינית של בית הדין ביתר רכיבי התביעה שכנגד (החזר דמי חופשה, חלף הודעה מוקדמת והחזר שעות הפסקה) ולכן אין למחוק התביעה שכנגד על הסף באשר הם מצויים בסמכותו העניינית של בית הדין.

ב.         באשר לרכיב ההלוואה, לבית הדין סמכות עניינית לדון ברכיב זה הואיל וההלוואה הנטענת ניתנה למבקש כחלק מהיחסים הטובים בינו לבין המשיבה, לשם רווחתו כעובד המשיבה וללא כל מטרת רווח או ריבית ריאלית המתלווה להלוואה. לפיכך ובהתאם להלכה הפסוקה, הדיון ברכיב זה הינו בסמכותו הייחודית של בית הדין.

ג.          אין כל טעם  בפיצול הדיון נוכח זהות הצדדים, זהות המצהירים וההלכה הפסוקה לפיה הטפל הולך אחרי העיקר.

דיון והכרעה -

5.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל המסקנה כי יש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף ואפרט -

א.         לא נטען כי עיסוקה של המשיבה הוא מתן הלוואות על בסיס קבוע ונראה כי ההלוואה הנטענת ניתנה למבקש בשל יחסי העבודה בין הצדדים וכחלק מרווחתו של העובד.

                   ב.       יפים לענייננו דבריו של בית הדין הארצי במסגרת דיון (ארצי) נב/3-78 גיא ביסקר נ' יחזקאל בנימיני ניתן ביום 15.3.92 (פורסם בנבו) -

"בסוגיה זאת, של קביעת מקום הסמכות במקרה של התדיינות בעניין עסקה בין עובד לבין מעבידו, המבחן הוא:ב

"צריך שהיא [העילה] תבוא מזכויות המוקנות ומחובות המוטלות מהיחסים החוזיים שבין האחד בעובד והשני במעביד או מזכויות וחובות שמקורם בחוק מתחום משפט העבודה" (דב"ע מב/3-14 [2] הנ"ל, בע' 312). בבואנו ליישם את המבחן נדגיש, כי המשיב נתן את ההלוואה למערער בהיותו עובדו. עסקו הרגיל של המשיב לא היה מתן הלוואות, כך שעילת התביעה, החזר חוב-הלוואה, נובעת מן היחסים של האחד כעובד והשני כמעביד.

מתן הלוואה לעובד, הן כמקדמה והן כטובת הנאה שעליו להחזיר במהלך הזמן, אינו זר למשפט העבודה, וסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר), מסמיך את המעביד לנכות משכרו של העובד "חוב על-פי התחייבות בכתב...". הדבר נכון גם לגבי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, המסמיך את המעביד לנכות חוב משכרו האחרון של העובד, וסעיף 20(ב)(2) לאותו החוק המתיר למעביד לנכות מפיצויי הפיטורים חוב שהעובד חייב לו."

            ג.          לפיכך, משההלוואה ניתנה למבקש כחלק מיחסי העבודה בין הצדדים ולרווחתו, יש לראות ברכיב זה כתביעה שעילתה יחסי עבודה בין הצדדים וככזו יש לבית הדין סמכות עניינית לדון בה.

            ד.         מקובלת עליי טענת המשיבה כי פיצול התביעה והעברת הדיון ברכיב ההלוואה בלבד לבית משפט אחר הינה חסרת תועלת, אין בה הגיון ותסרבל את ההליך.

6.         סוף דבר - הבקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף - נדחית.